דברים שלמדתי באשקלון – מאת אורית לסר
כתמיד, המפגש עם האנשים והנשים בקבוצה המיוחדת הזאת, היה מענג. מעבר למפגש, הייתה לי תחושה קסומה ממש כאשר האזנתי לסיפורו של ואדים…
חשבתי על המשבצת שאנו מכנים "תרבות כנכס", שהיא למעשה דו- משמעית: מחד, הכוונה היא שכל אחד מפגיש אותנו עם נכסי התרבות שלו- מה שהוא ספג ממשפחתו, סביבתו ומכל מעגלי הזהות שלו. כל היבט תרבותי כזה, מקבל ביטוי בנכסים האישיים שאנחנו לוקחים אתנו לחיים.
אבל מעבר לכך, הנכסים האלו הופכים להיות גם של כולנו, ברגע שאנחנו מכירים אותם מקרוב. כלומר, ההזדמנות לשמוע, לחוות ולהרגיש את מה שמישהו אחר מביא כנכסים התרבותיים שלו, הופך את התרבות הזאת לנכס נוסף שלנו- כמעין שכבת הזדהות נוספת- שלנו כישראלים.
כולנו באיזשהו אופן, חיים את הסביבה הרב תרבותית של ישראל, גם אם לא תמיד במודע. החשיפה לתרבויות האחרות, מלמדת אותנו לא רק על ה"אחר", אלא למעשה גם הרבה על עצמנו.
היכולת להזדהות עם הסיפור של ואדים, מאוד ריגשה אותי. חיפשתי ומצאתי הרבה נקודות של דמיון, לביוגרפיה ולחוויות שלי אבל גם לסיפור העלייה והקליטה- שאני לא חוויתי אישית אבל בוודאי ספגתי ממשפחתי הקרובה.
חווינו את הסיפור של ואדים כמעט בכל החושים- שמענו את המוסיקה, טעמנו את הלחמניות המיוחדות, צפינו בסרטים אודות העולים, ומיששנו רגע בהיסטוריה של יהודי בריה"מ לשעבר ובוודאי בחוויות הילדות המיוחדות של ואדים.
סיפור ההגירה וההשתלבות בישראל, דומים ושונים בהרבה מקרים אחרים. אולם מרגש במיוחד הוא סיפור העשייה והאקטיביזם של ואדים במסגרות שונות וביניהן הארגון שואדים היה שותף להקמתו- "דור אחד וחצי": סיפור של לקיחת אחריות על הדור שלי ועל סביבתי, של גאווה בתרבות ובמורשת הייחודית למדינת המוצא שלי, ונקיטת העמדה לפיה אפשר להשתלב בסביבה החדשה/ להיות ישראלי גאה ועדיין לא להתכחש לעברי ולמולדתי.
נדמה לי שזו גם השאיפה שלנו במיזם. לא לטשטש זהויות, לא לרדד או לשטח את ההבדלים והתרבויות- אלא לשמר אותן כנכס, ולחבר את הקצוות של הסיפורים- לפסיפס של נכסים משותפים.
