אירועים ופעילויות

מאת: און ריפמן

הקשבתי לו היטב, איש מבוגר מכובד וחביב, מראהו בריא כוחו במותניו והוא ממשיך ועומד, בעוד חברי כח המשימה מחפשים מקום נוח לשבת. בין מקבצי לכלוך ואשפה וצומח עשבוני של אמצע החורף בחורשת האורנים הקטנה שניטעה על חורבותיו של כפר דאמון, ליד המעיין המשופץ. לא היה לי קל להגיע לכאן, כשנידאל הראה לי בפייסבוק שלו תמונות מהסיורים לכפר דאמון הרגשתי כאילו ניצב לפני אויבי המר, אדם העוסק בחיזוק הנרטיב הפלסטיני, בחיזוק הזהות הלאומית הפלסטינית והקשר לארץ. איך אוכל לשתף אתו פעולה ? אבל אחרי כמה דקות עברה התחושה הזו, וראיתי לפני חבר ואח שעברה עליו ועל משפחתו טראומה לא קטנה, ולסיור באתי ברצון להכיר וללמוד.

כמה דקות קודם לכן, שקית סופר רב פעמית שהונחה בפינת הכיבוד ועליה מצויר דגל ישראל עוררה פרץ רגשות כאשר אחת המשתתפות ביקשה שנצניע אותה ביום כזה, ואני הצעתי שנתלה אותה בראש התורן, או לפחות בחציו.

מזג האוויר דווקא היה רגוע, בוקר חורפי ים תיכוני עם שמש נעימה, אבל הבוקר הזה התחיל בידיעה מסעירה ברדיו. "דובר המשטרה מוסר שלפני שעות אחדות אירע פיגוע דריסה בעת הריסת בתים בכפר הבדואי אום אל חיראן, בפיגוע נרצח שוטר, המחבל נוטרל". אני מתארגן ליציאה צפונה לביקור אצל נידאל, וחושב איך זה ששוב פעם קורה אירוע שכל כך מדגיש את המתחים בחברה הישראלית לפני מפגש. בינתיים הווטסאפ של 'כח המשימה – לחיות ביחד' מתחיל לבעור, אני קורא את ההודעות, והכל כל כך שקוף, כל אחד מגן על עמדתו המתנחלים והימניים מדברים על פיגוע דריסה, הערבים והשמאלנים מגנים על הבדואים ומטילים ספק בגרסת המשטרה, מה שעתיד להתברר כספק נכון, והבדואים בקבוצתנו המומים וכאובים. בהמשך היום הם מסתובבים חזרה הביתה ואחד מהם אף עוזב את הקבוצה.

פרופ' ראסם חמאיסי  משוחח אתנו כשבפינו תבשיל חיטה, פרגית וחומוס שהכינה אמו של נידאל. חמאיסי טוען שיש בישראל "קונספציה טריטוריאלית שצריך לצמצם התיישבות ערבית ככל שניתן והפרויקט הלאומי של המדינה היהודית בנה את עצמו על ניכור האחר". לדבריו, "מגמה זו מסוכנת גם ליהודים".  חמאיסי מציע שנעבור מהתנגשות קונספציות לתאום קונספציות – "אפשר לתאם ולהשיג הסכמים גם במקומות הכי קדושים" ולבסוף קורא להפסקת החששות והפוביות משני הצדדים. עוד הוא מדבר ואני חושב על החרדה הקיומית שתקפה אותי מול פרסומי הפייסבוק של נידאל כשברקע מתנוסס דגל פלסטין, ומתעוררת בי לראשונה הבנה לתחושות שיכולים להרגיש אזרחים ערבים ובדואים שרואים בבוקר כזה את דגל ישראל המסמל בשבילם בין היתר את אבדן חלומם, משטר צבאי וכיבוש.

אותי כבש אבו כאמאל. סיפוריו מרתקים ומתגלגלים על ימים עתיקים וניתן להאזין להם עד בלי די, ראיתי אותו ונזכרתי בסבא שלי ובסיפורי הפלמ"ח.  הופתעתי שאבו כאמאל לא התלונן ולא דיבר כמו פליט. ניתן היה לשמוע שהוא מרגיש בן הארץ ואזרח המדינה, אפילו אזרח גאה. אדם שבנה את חייו במו ידיו. הילד שהיה הולך כל יום למעיין דאמון להביא מים בג'ערה לאמו ומשפחתו ותוך כדי הליכה זוכר את כל הבתים והמשפחות לאורך הדרך, הפך לנער שצמח מתוך כפר שנחרב, והציע לאביו לבנות את ביתם החדש במו ידיו, ומתוך כך גילה אולי את ייעוד חייו והפך לקבלן בניין גדול. "למה ברחתם מהכפר ? " שאלתי אותו. "פחדנו מהיהודים וחשבנו שנהיה בטוחים במרכז הגליל, בסחנין הייתה להם אפילו מכונת ירייה" , "אין סיכוי שהיהודים יגיעו לשם ! " קבעו זקני דאמון ערב הנטישה. " למה הרסו את כפר דאמון ולא את טמרה (שנמצאת 2 ק"מ מזרחה) ? " שאלתי עוד, "אולי אתם הם הגיעו להסכמים, אנחנו חשבנו שהערבים ינצחו" ענה אבו כאמאל. "באמת חשבתם שתנצחו ושהיהודים לא יגיעו למרכז הגליל ???" שאלתי שוב רטורית משהו, ואבו כאמאל ענה -"כן".

שאלתי את נידאל על ההבדל בין הדור של אבו כאמאל שהיה בן 8 בתקופת המלחמה (מלחמת העצמאות) לבין הדור שלו, נידאל ענה ש"סוף סוף המבוגרים פיתחו אומץ ורוצים לספר את הסיפור". הדור שלנו כבר לא מפחד, ב'נכבה' (האסון) גנבתם את אדמותינו וכאזרח במדינה אני דורש אותן חזרה. ב2008 החלו נידאל וחבריו לערוך סיורים בחורבות הכפר דאמון ביום הנכבה, וב2015 החלו לחגוג את ערב השיבה לדאמון. "מה הבעיה לבנות לנו שם ישוב קהילתי ? " שואל נידאל. "יש לי שם רכוש, רכוש שנלקח ממני. למה הקיבוצים יכולים להשתמש באדמות למטעים וחקלאות, ואני כאזרח המדינה לא יכול לגור שם. אני אפילו מוותר להם על דמי שימוש באדמה שלי במשך 70 שנה כפי שראוי מבחינת הדין". "אני נכד לפלמחניקים" אמרתי לנידאל בסבב הסיום, "אני יודע שסבא וסבתא שלי הרסו כפר שננטש באזור הנגב" אמרתי בקול זהיר אך בטוח, "אין לי ספק שהחברים שלהם מהצפון דאגו שבכפר דאמון לא תשאר אבן על אבן, אולי למעט המעיין שיכול לעזור בחקלאות." כאן עצרתי לרגע, ושאלתי שוב "איך אני ואתה נוכל לחיות ביחד ? " שאלתי בכאב. "כולנו צריכים ללמוד לסלוח" ענה ולא הוסיף.