מאת: גילי רעי
נפגשנו בצהריים שמשיים ביפו ממש ליד הים, במרכז הערבי יהודי. מרכז קהילתי שהוא מודל לחיים משותפים. בספרייה ספרים בעברית וערבית ואמרות ופתגמים על הקירות ועל פוסטרים בשתי השפות. הבוקר היה בוקר קשה, שוב ביום מפגש של כח המשימה אירועים חיצוניים מכתיבים או מזכירים לנו את גודל האתגר והמשימה: בלילה החל פינוי עמונה. שניים מחברי הקבוצה לא הגיעו למפגש מתוך צורך להיות עם הקהילה שלהם ביום הקשה, וזה מובן ונוכח גם כשזה לא מדובר. וברקע הדברים, המפגש שחל רק שבועיים לפני ביום ההריסות וההרג באום אל חיראן – הקבוצה עדיין עסוקה בשאלות וחילוקי הדעות שהאירוע הקשה הזה הציף על פני השטח.
לאחר בוקר של עבודה בקבוצות קטנות ודיונים, מגיע תורה של רואן לספר לנו על עצמה, על התרבות והנכסים שהיא מביאה. רגע לפני שמתחילים ספא באה להיפרד מהקבוצה, ואני מרגישה פספוס גדול על כך שלא הספקתי להכיר אותה ולשמוע עוד את קולה בשיחות ובדיונים שהיו עד כה.
רואן יושבת. לצידה שקית נייר, תוך כדי שהיא מדברת היא מוציאה אחד אחד חפצים ותמונות שמספרים את הסיפור שלה. במקרה או שלא, רואן עוברת דירה בימים אלו ממש, ויש משהו כל כך אישי בשקית הזו שנראית כמו אוסף של זיכרונות שהיא נתקלה בהם באקראי לקראת מעבר הדירה.
תחילה המפה – מפה גדולה נפרשת על הרצפה, עליה מתועדים הכפרים הפלסטיניים מלפני 48. מפה של ארץ ישראל/פלסטין. רואן מספרת על הכפר מעלול ממנו גורשה המשפחה שלה, כפר ששכן ליד נצרת. במלחמה הם ברחו ליאפת א-נאצרה (היהודים מכנים אותו יפיע, לא ברור לי למה לא שמרו על השם הערבי של המקום). שם היא נולדה וגדלה – רואן מספרת על ההבדל בין המשפחות של עקורי הפנים והמשפחות המקוריות של יאפת א-נאצרה, ואחרי הביקור הקודם בטמרה והחשיפה לסיפור של הכפר דאמון המציאות הזו מוחשית לי מתמיד. חוברת שהוציאו לאור צעירים, שנולדו שנים רבות אחרי הגירוש, עוברת בינינו מיד ליד. על הכריכה ציור שמן של הכפר הקטן שנשמר עוד מאז, ובתוכה סיפורם של בני הדור של רואן, הדור הזקוף, שהחליטו לחזור אל הכפר, לצעוד בשבילים בהם צעדו אבותיהם וסביהם. לא רק כמחווה של עצב וזכרון אלא גם כמחווה של חיים. ביחד הם יזמו אירוע קהילתי לנוצרים ומוסלמים, בו הם נפגשים אחת לשנה ביום השני של הפסחא, בכנסיה שעוד נותרה בכפר ההרוס כדי לחגוג את החיים שהיו. הבחירה בחיים מרגשת אותי, יש בה משהו מלא עוצמה, זקיפות קומה ותקווה.
רואן ממשיכה לספר על תחנות בחייה, על בית הספר בנצרת. נצרת שהיא בועה ערבית אז פגשה לראשונה בני נוער יהודים במסגרת פרויקט מפגשים בין בתי ספר. ואיך במפגש הזה היא שמה לב לראשונה שבעצם לא מתקיים מפגש אמיתי ושוויוני, איך כבר אז שמה לב להבדלים הקטנים בהתייחסות בין היהודים לערבים, להבדלים בתרבויות במרחק העצום בין שתי החברות.
מהשקית היא מוציאה מן פסל בצורת ביצה על גביו ציור של מרים אם ישוע, ומספרת על החיים כערבייה נוצרית. על החגים כתרבות ולאו דווקא כאמונה באל ודתיות, ומספרת על סבתה, לרגע אני מצליחה אפילו לדמיין את הסבתא לנגד עיניי, מניחה את הבצק של הפיתות על משטח נצרים שנקלע בעבודת יד, ורואן עדיין שומרת אותו. מנצרת עברה לחיפה ללימודים באוניברסיטה ומחיפה ליפו – יאפא. ביפו המפגש עם היהודים הוא כבר מפגש ממשי. לא בלי מחיר – למשל במסע המפרך של חיפוש אחר דירות. לכאורה משימה שאינה אמורה להיות טעונה, אבל בפועל היא מפגש שכל כולו נוטף פחד וגזענות. גם באמירה מצד בעלי בתים שכאילו מקבלים אותה אך מפחדים מערבים אחרים. ביפו גם אפשר לראות את אותותיה של חברה ערבית שכבר התמזגה לתוך החברה היהודית, לא כמו הבועה הנצרתית בה הזהות נשמרת היטב היטב בשפה, במרחב הציבורי, בביטחון העצמי. ביפו החיים המשותפים גבו גם מחיר של ערבית שנשחקה, של מרחב ציבורי שהוא כבר לא רק ערבי ולעיתים הערביות נמחקה ממנו. ומצד שני ביפו יש גם מפגש שהוא בגובה העיניים, על כל המורכבות והפוטנציאל שבו. יש בנייה ושחזור של עבר שנמחק אך לא נשכח, יש את בני ובנות הדור הזקוף שמתעקשים ומתעקשות להחיות: את השפה, התרבות, הספרות, ובעיקר בעיקר מתעקשים לפגוש את היהודים ממקום אחר. מקום נחוש, גאה, דורש שיוויון ובונה שותפות. את המפגש הזה רואן בחרה להפוך לדרך חיים, לעבודה שלה – בסדאקה-רעות העמותה אותה היא מנהלת, שם הם עובדים עם בני נוער יהודים וערבים, מפגישים ביניהם ובונים חברה משותפת.
בכל פעם שמי מחברי או חברות הקבוצה מספרים לנו את סיפורם במסגרת תרבות כנכס, יש לפחות רגע אחד במהלך הסיפור, בו המספר/ת לא עומדת על במה, ומתוך הסיפור שלה או שלו כמייצגים של קהילה מבצבץ הסיפור האישי מאד מאד של החבר או החברה בקבוצה. רגע שבו כל הקליפות, ההגנות כולן הוסרו – ומולנו אדם אחד/אחת שמזכיר/ה לנו שכולנו נבראנו בצלם ה' אך שכולנו גם יחידים ומיוחדים כל אחד ואחת בפני עצמו. הרגעים האלו שהיו גם בסיפור של רואן גם הם נכס, צהר לתקווה שנצליח במשימה שלנו, מפתח ליכולת שלנו לעבוד יחד חרף המחלוקות והפערים הגדולים. הלוואי.
